<h1>שיטה לא נודע למי — קידושין</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] אמר רב פפא הלכתא כו' גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא. קשה לי דרב פפא אדרב פפא, דבשלהי גט פשוט (ב"ב קע"ו ע"א) אמר רב פפא גופיה גובה מן היורשין, שלא תנעול דלת בפני לוין, אלמא מדינא אינה גובה מן היורשין, ועוד דשמעינן ליה לרב פפא (ב"ב קמ"ד ע"א) דאמר פריעת בעל חוב מצוה דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא, ותי' הגאון ר' יצחק ז"ל דהא דקאמר הכא שעבודא דאורייתא הכי קאמר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אלמוה כאילו הויא שעבודא מדאורייתא, אבל בלקוחות אוקמוה אדינא דאורייתא, ולא תקינו משום נעילת דלת למטרף מיניהו משום פסידא דלקוחות, ואיכא דאמרי דהכי קאמר אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא אינה גובה מן הלקוחות, ולא נהירא דהא לא איצטריך לאשמועינן דמתניתין היא על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין (ב"ה קע"ה ע"א). וקי"ל שעבודא דאורייתא, דשלחו מתם הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים, משום דאמר צררי אתפשיה, אבל במקום דליכא משום צררי, כגון שמתוהו ומית בשמתיה, א"נ תוך זמן נזקקין לנכסי יתומים, אע"ג דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו, אלמא קסבר שעבודא דאורייתא. והגאון ר' יצחק ז"ל פסק שעבודא לאו דאורייתא, ואע"ג דהלכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, י"ל כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אלמוה רבנן לשעבודיה, ואפילו מיתומים קטנים היכא דליכא משום צררי. ונפקא מינה אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא, (לנזקקין) [לנזקין] היכא דלא עמד בדין, אי גבו מיורשין. אי נמי ליתמי דערב. אי נמי לגבות ערב מיורשי לוה.
<h2>דף ז.</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] דאי אתמר בהא כו' דמלוה דכתיבא בתורה ככתיבה בשטר דמיא. איכא מאן דמוכח מינה דאפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, במלוה בשטר שעבודא דאורייתא, וי"ל דהכי פירושה אבל בהך אימא מודה כו' דדוקא במלוה על פה סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא, אבל במלוה בשטר אימא מודה לר' יוחנן דשעבודא דאורייתא, ואי אשמועינן הא הוה אמינא במלוה בשטר הוא דסבירא ליה לר' יוחנן שעבודא דאורייתא, אבל במלוה על פה לא.
[קידושין י' ע"א] ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס"ו ע"א) מיבעיא לן ר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה, לגמרי ממעט לה דבא על קטנה המאורסה פטור מכלום, או דלמא מסקילה קא ממעט לה אבל חנק חייב, ושקיל וטרי בה ושקלינן עלה הא בריתא, דתניא ומתו וכו', פירוש רבי יאשיה ורבי יונתן אליבא דר' מאיר קא מיפלגי, ורבי יאשיה סבר קטנה לגמרי קא ממעט לה קרא, דאי אמרת חנק חייב, נמצא הוא בחנק ודין הראויה לה בסקילה אי לאו דקטנה היא, וכתיב בחנק ומתו גם שניהם דלא מיחייב חנק אלא א"כ דין שניהם בחנק, והא דתנן (מ"ד ע"ב) בקטנה בת שלש שנים ויום אחד מומתין על ידיה והיא פטורה, ההיא לר' יאשיה אתיא באשת איש דדינה בחנק אלא דעכשו פטורה משום דלאו בת עונשין היא, אבל קטנה המאורסה דדינא דידה בסקילה אי הות בת עונשין, ליכא לחיובי בה חנק, ור' יונתן סבר מסקילה קא ממעט לה, אבל בחנק חייב דכתיב ומת וגו' (דברים כ"ב), ואף על גב דגבי סקילה כתיב, הכי קאמר איכא מיתה דלא שייכא אלא (להדיה) [לדידיה] כגון בא על הקטנה המאורסה דבחנק, ר' יונתן סבר לה כרבנן דכלן בסקילה, כיון דלא דריש לבדו כדרכה, ור' יאשיה דריש לבדו לכדרכה, ור' יונתן דריש גם שניהם לאפוקי מעשה חדודים, ומדאפליגו ר' יאשיה ור' יונתן אליבא דר' מאיר, שמע מינה הלכתא כר' מאיר דנערה ולא קטנה, וכן פסק הגאון ר' יצחק ז"ל לענין קנס. וא"ת והא התם במסכת ערכין (ז' ע"א) דריש גם שניהם שאם היתה מעוברת אין ממתינין (לא) [לה] עד שתלד, י"ל שניהם, וגם שניהם, דרשי', ופירוש ר"ת הוא המחוור שכתבנו.
<h2>דף יח.</h2>
[קידושין מ"ח ע"א] ומר סבר אינה לשכירות אלא לבסוף. וכגון דבמכוש אחרון קודם (שהפסיק) [שהספיק] לעשות מלוה נטלתו, ואיכא דאמרי דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף לא הויא מלוה עד דלודעה דשלימה עבידתה ויראנו לה אם הוא מתוקן יפה, והא דאמרינן לקמן דבשכר שעשיתי עמך דברי הכל אינה מקודשת, מיירי כגון דאודעא דשלימא עבידתה ואח"כ בא לקדשה בהן.
<h2>דף כא.</h2>
[קידושין נ' ע"א] ואמאי והא בליביה לא ניחא ליה. דכיון דעל ידי כפיה הוא אומר רוצה אני רגלים לדבר דבלביה לא ניחא ליה, אלמא דברים שבלב אינן כלום, ולפי הב"ה מפרשינן הכי, כיון דלא אמרינן בליביה [לא] ניחא ליה אע"ג דאיכא רגלים לדבר דעל ידי כפייה הוא אומר רוצה אני, הכא נמי אע"ג דמקמי זביניה גלי דעתיה דאדעתא למיסק לא"י זבנינהו לנכסיה, כיון דבעידן זביני לא אמר בהדיא, דברים שבלב אינם דברים כיון דלא ידעינן בוודאי כוונת הלב, ולא נהירא דמדקאמר הא בליביה וכו' דברירה לן מילתא, להכי גרסי הב"ה ואמאי דילמא בליביה לא ניחא ליה, ודחקו לרב ז"ל לפרש כך משום ההיא דמברחת, ודר' שמעון בן מנסיא, דמשמע מינהו דכשהדבר ברור לנו [לאו] דברים שבלב הן, ולא היא דהתם כמו שהוציא בשפתיו דמי לפי שאף העדים יודעין ומכירין את ליבה ודבר מפורסם וניכר הוא, אבל היכא שאינו מפורסם וניכר דברים שבלב אינן דברים, ואפילו בדוכתא דאית לן להימניה דהכי הוה בליביה, דהא למסקנא מוכחינן דדברים שבלב אינן דברים מהא דתנן האומר לשלוחו הבא לי מן החלון מן הדלוסקמא וכו' אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי וכו', ואע"ג דאית לן להימניה כי אמר לא היה בלבי מזה אלא מזה מגו דאי בעי אמר נזכרתי, אמרינן דברים שבלב אינם דברים.
<h2>דף כב.</h2>
[קידושין מ"ב ע"א] מניין ליתומים וכו' לחוב ע"מ לזכות. א"ת דלמא שאני התם דהוו אורים ותומים, י"ל לא הוו אורים ותומים אלא בברירת הנשיאים לשבטים, אבל כל נשיא ונשיא היה בורר [מדעתו] החלקים לבתי אבות. וקשה לי מהא דגרסינן בפ' הניזקין (גיטין נ"ב ע"א) ואין האפוטרופין רשאין לדון [וכו'] ע"מ לזכות, י"ל התם באפוטרופוס שמנהו אבי היתומים, א"נ באפוטרופוס שנתמנה מעצמו, דגבי יתומים שסמכו אצל בעל הבית מייתי לה לההיא ברייתא, א"נ אפילו תימא באפוטרופוס שמינהו ב"ד איירי ואפילו הכי אי תבעי היתומים לאחריני, אם יצאו היתומים חייבים מתוך טענותיהם ליכא לאפסודינהו ליתמי, ולכי גדלי הדר תבעי להו בדינא, דליכא לאפסודינהו משום טענת האפוטרופסים, אבל הכא לית להו ליתמי פסידא, אלא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה, ואי תבעי אחריני ליתמי, הא קיימא לן (ערכין כ"ב ע"א) דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן, או לכתובת אשה. ולהני דנזקקין נמי לכי גדלי יתמי אי משכחי זכותא טענינן בבי דינא, ואעפ"י שנתחייבו לפי טענת האפוטרופסין. וא"ת בעלמא מנא לן דזכין לאדם שלא בפניו, אי מדכתיב נשיא אחד וכו'. התם על ידי בית דין, תדע דהא אע"ג דהוו להו חובה דאיכא דניחא להו בבקעה, הא רשאין בכך, ועוד שלא היו יכולין למחות, ובכל זכות דעלמא ודאי אין זכין לו בעל כרחו.
<h2>דף כה.</h2>
[קידושין ס"א ע"א] היו שם נקעים כו'. פירוש כגון שהקדיש שדה אחת ויש בה נקעים עמוקים וכו' ובא לפדותו, אין נמדדין עם השדה אלא פודה אותן בשוויהן.
[קידושין כ' ע"ב] והא דתניא אם גאול יגאל מלמד שלוה וגואל לחצאין. קשיא ליה להראב"ד ז"ל מהא דתנן במסכת ערכין (כ"ה ע"א) אמר הריני נותן דבר זה שנה בשנה אין שומעין לו, אלא נותן כולו כאחד, וי"ל התם דלא מצי למימר הריני נותן סלע ופונדיון ותהא תבואה זו שלי דבעינן דמה שיגאל יגאל עד היובל, דכתיב (ויקרא כ"ז י"ח) וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת וגו', אבל אי אמר הריני נותן דמי חצי השנים הנותרות עד היובל, בהא דרשינן הכא דגואל לחצאין מואם גאול יגאל.
[קידושין ס"א ע"א] נהי דבהדי ארעא לא קדשי, נקדשו באפי נפשיהו. כיון שהם עמוקים עשרה טפחים דינא הוא שלא יהו נמדדין עם שאר השדה, אלא נקדשו באפי נפשיהו לפום שיעורא דקרא (ויקרא כ"ז ט"ז) דהיינו זרע חומר שעורים וגו', ונפקא מינה בין היכא דנמדדין עמה ובין היכא דנמדדין באפי נפשיהו, דכשנמדדין עמה מותחין חבל מראש השדה לראש השדה, ואם נמדדין באפי נפשיהו מותחין בתוך הנקעים וחושבין מקום מדרון שבהם, וצ"ע מנא ליה לתלמודא דכי קתני אין נמדדין עמה דבשווייהן נמדדין, דילמא עם השדה אין נמדדין, אבל באפי נפשיהו נמדדין, ואפשר דמיקם קים ליה דכי קתני אין נמדדין עמה, אין נמדדין לפום דינא דקרא קאמר.
[קידושין ס"א ע"א] אי הכי אפילו פחות מכן נמי. דבשלמא מעיקרא הוה אמינא כי קתני פחות מכן אנקעים, אי נמי לא הוה סלקא דעתין דקפדינן בראוי לזריעה, הלכך פחות מכן שאין נראין כשני מקומות נמדדין עמה. נראה דהשתא דמוקמנא לה בנקעים מלאים מים, אי אתה צריך לומר דהיכא שאין מלאים מים בהדי ארעא לא קדשי, אלא בהדי ארעא נמי קדשי ואין חושבין מקום מדרון שבהן, ומנא אמינא מדאמרינן בשמעתין הכא מאי, להקדש מדמינן לה פירוש ונמדדין בהדי בית כור, דאי משום דנמדדין באפי נפשיהו למנין זרע חומר וגו', הא אפילו קב וחצי קב נפדין לשיעורא דקרא.
<h2>דף כה:</h2>
[קידושין י"ז ע"ב] ומה ראית לרבות את הבן וכו'. פירוש מרבה אני את האח, דהיכא דליכא בן עובד את האח, אבל היכא דאיכא בן אינו עובד את הבן, ואע"ג דליכא אח, מיהו ודאי אם הייתי מרבה את האח פשיטא דהיכא דאיכא בן, אינו עובד את האח, שאין יורש היכא דאיכא בן.
[קידושין י"ז ע"ב] מרבה אני את הבן שכן קם וכו'. א"ת לימא שכן קם תחת אביו לנחלה וליעדה, ולא הוה מצי לאקשויי אדרבה מרבה אני את האח וכו' דהכא תרתי והכא חדא, י"ל בתר מילי דאיתנהו בבן, וליתנהו באח כלל, קא מהדר תלמודא, ומשום דהוה אתיא לאוכוחי דאינו עובד את האח ואע"ג דליכא בן, לא נקט לנחלה, דהיכא דליכא בנים הרי אח יורש, מיהו אפילו הכי ודאי שפיר הוה מצי לאכרועי מיניה עודפה דבן מאח, דכיון דמכל מקום מקדם קדים בן לאח לנחלה, שמעת מינה דבן עדיף מאח, וגבי עבד עברי כיון דמקרא אחד מרבה, ומקרא אחד ממעט, טפי מסתברא למעט את האח ולרבות את הבן, מדנמעטה לבן ונרבייה לאח, אבל אע"ג דהוה מצי למנקט לנחלה שבקיה, ולא נקט לה אלא מילי דאיתנו בבן וליתנהו כלל באח, ואף על פי שנתן לו מקום להקשות אדרבה מרבה אני את האח וכו' משום דהוו להו הכא חדא והכא חדא, לא אכפת ליה בהכי, דהא שפיר איכא לשנויי כלום יש יבם וכו'. ואפשר לומר דלהכי לא נקט לנחלה משום דבת תוכיח, שהבן קודם לה לנחלה, ואפילו הכי עובד את הבת, דלא ממעטינן אלא אח. וכי תימא מנא להו לרבנן דעובד את הבת, י"ל מדלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו, לגבי עבד עברי נמי בן ובת כי הדדי נינהו, ולא נהירא דנהי דבן ובת שוים, משום דלענין יבום אשכחן דכי הדדי נינהו, ואע"ג דבן עדיף מבת לנחלה, אבל היכא דאתית למעוטי בן ולרבוי אח משום דמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, ודאי בן עדיף לרבויי טפי מאח, שכן קם תחת אביו לנחלה וליעדה, ואי קשיא הא דלא ממעטינן הכא אלא אח, וכן בפרק יש נוחלין (ק"ט ע"א) דאמרינן דבן ובת שוין לנחלה, כיון דלענין יבום כי הדדי ננהו, ובמס' ערכין (כ"ה ע"ב) ממעט בת גבי מקדיש שדה אחוזה דכאחר דמי, י"ל שאני התם דכתיב לאיש אחר, כל שהוא אחר במקום בן וכדאיתא התם.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ח' ע"א] ישיב אמר רחמנא. מדלא כתב יתן, דישיב משמע כל מילי דמיקימה בהו השבה, וקרי לה להך השבה כסף מקנתו, אלמא בתבואה וכלים נקנה, וא"ת גבי אשה מנא לן דשוה כסף ככסף דמי, מדאיצטריך קרא לעבד עברי ולנזקין דכתיב בהו כסף, ישיב, משמע דהיכא דלא רבי קרא, כסף דוקא בעינן, י"ל באשה דמדעתא מקניה נפשה, וכן בכל הקנינין דעלמא לא אצטריך לן קרא דשוה כסף מקנו, כיון דחשיב ליה למקנא, שוה כסף ככסף, אבל בעבד עברי ובנזקין איצטריך קרא לאשמועינן דאדון וניזק על כורחיהו מקבלי שוה כסף, והכא כי הוה ס"ד דאינו נקנה בתבואה וכלים הוה מצי לאקשויי ליה דבכל מקום שוה כסף ככסף, אלא דכיון דאיכא קרא אלם לן לאקשויי מיניה, וקרא להשבה הוא דאיצטריך, דבעל כרחו ישיב לו תבואה וכלים ויגאלנו.
<h2>דף כח:</h2>
[קידושין מ' ע"ב] קסבר יובל מתחלת[ו] וכו'. לא גרסי' (הב"ת) [תיבת] קסבר, משום דלא אשכחן פלוגתא [ב]יובל אלא בשביעית.
<h2>דף ל.</h2>
(קידושין מ"ו ע"ב) [ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין]. ואי סבירא לן בעלמא מעות מתנה אף על פי דלא תפסי בה קדושי כלל, דכיון דיהיב בלשון קידושין [ו]לא מצי לקיומי דהא לא תפסי באחותו, אמרינן דמעות מתנה, דכל מאן דיהיב אדעתא דקדושין לא יהיב אדעתא דנהדרו ליה [כסף] קדושין, כל שכן הכא בנתינת הראשונות [ד]איכא לקיומי קדושי לבסוף לכי גמר נתינת כולן, דאית לן למימר דקמיתא לקדושין נתנו אע"ג דאכלה ראשונה ראשונה, ולא הוו להו מלוה דכיון שהזכיר עליהן לשון קדושין אדעתא דלא נהדרו ליה יהיב להו, (ולהכי) [והכי] ליכא למימר דנהוו להו מתנה, דהא בתורת קדושין יהיב להו ואיכא לקיומי בהו קדושין לכי גמרה נתינת כולן, ואע"ג דבנתינת הראשונות לא גמרי קדושי אית לן למימר דכי קא אכלה מדנפשה קא אכלה, והוה ליה כמי שאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דמקדשה לאחר ל' יום אע"פ שנתאכלו המעות, דקדושי מתחלי בנתינת הראשונות ולא גמרי עד דיהיב לה תמרה אחרונה. וא"ת רב מאי טעמא לא משני לה אסיפא כרבי אמי, בשלמא שמואל הא סבירא ליה בעלמא מעות מתנה, אלא רב הא סבירא ליה בעלמא מעות חוזרין, וסבירא ליה נמי המקדש במלוה אינה מקודשת כדאיתא לקמן (מ"ז ע"א), י"ל דילמא סבירא ליה מלוה ופרוטה דעתה אמלוה, וכי איכא באחרונה (נמי) שוה פרוטה [נמי] אינה מקודשת, א"נ י"ל אע"ג דבעלמא סבירא ליה מעות חוזרין הכא כיון דאיכא לקיומי קדושין בנתינת הראשונה לכי גמר נתינת כולם, איכא למימר דכי קא אכלה להו ניחא ליה דתשקלינהו בתורת קדושין, דכיון דלקדושין יהבינהו לא בעי דנהדרו ליה, מיהו לר' אמי דסבירא ליה הכא דהוו להו קמיתא מלוה, כל שכן דסבירא ליה מעות חוזרין היכא דלא תפסי קדושין כלל כגון גבי אחותו.
[קידושין כ' ע"ב] לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פירש"י ז"ל לאקולי גבי עבד אמרינן דאין נגאל, כגון זבניה במאתן והב ליה מאה פלגו דמיה, ואכסיף וקם על מאה, אבל אי איקר, וזל, והב ליה פלגו דמיה, והדר איקר, אמרינן דנגאל לחצאין, דאי אמרת דאין נגאל הויא חומרא עליה כדמפרש ואזיל, וא"ת מי איצטריכא גזירה שוה לאשמועינן דאין נגאל לחצאין לקולא גבי עבד, ועוד אי גמרינן גזירה שוה לגמרי גמרינן לה בין לקולא בין לחומרא אין נגאל לחצאין, י"ל ג"ש הא איצטריכא לן למילף שדה אחוזה מעבד לענין השביח והכסיף כדאיתא בערכין (ל' ע"א), והראב"ד ז"ל פירש לקולא אמרינן, גזירה שוה דגאולתו גאולתו לקולא דשדה אחוזה נאמרה, לענין השביח והכסיף, ולא גמרינן בה להחמיר גבי עבד ולמילף משדה אחוזה דאין נגאל.
[קידושין כ' ע"ב] אם תמצי לומר נגאל לחצאין. הא דלא אמר אביי השתא דאמרת אין נגאל לחצאין, משכחת לה לקולא, ומשכחת לה לחומרא, משום דודאי פשיטא דבין לקולא בין לחומרא אין נגאל לחצאין, כיון דדרשינן קרא דנגאל כלו אמר רחמנא ולא חציו, אבל משום דהוה קאמר רב הונא בר חיננא או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן, אתא אביי לפרושי אימת הויא קולא וחומרא, ולפירוש הראב"ד שפירש לחומרא לא אמרינן דלא גמירי לה לגזירה שוה דגאולתו גאולתו למגמר עבד עברי משדה אחוזה, השתא אתא אביי למימר דאע"ג דהוה ס"ד דנגאל לחצאין, אלא להא ודאי הוה גמרינן לה משדה אחוזה, דכיון דאקיל רחמנא גבי עבד בענין השביח והכסיף, אית לן נמי לאקולי גבי[ה] בגאולת חצאין.
<h2>דף ל:</h2>
[קידושין כ' ע"א] נדרשינהו לחומרא, מדר' יוסי בר חנינא. [לא סלקא דעתך וכו'] כי טוב לו עמך. ואע"ג דהאי קרא בנמכר לישראל כתיב, אתי נמכר לגוי מנמכר לישראל בגזירה שוה דשכיר שכיר, ועוד בנמכר לגוי נמי כתיב ביה (ויקרא ה' ג') לא ירדנו בפרך לעיניך.
[קידושין כ' ע"א] וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר. א"ת מנא לה דמשום אבקה של שביעית הוא, דלמא משום זריעה ועדור וכסוח הוא, י"ל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה (סנהדרין צ' ע"א) לפי שנשא ונתן זה בפירות שביעית להשתכר ולהרויח ממון, לסוף מתמסכן, וא"ת והא לא מתוקמא הא קרא במטלטלין של בעל הבית [ד]אמוכר ולוקח [כתיב] לא תונו ובעל הבית אין לו אונאה אם נתאנה לוקח (ב"מ נ"א ע"א), ודכוותא איכא לאקשויי בפרק הזהב (שם) דאמרינן התם איצטריך למכתב לוקח ואיצטריך למכתב מוכר, דאי כתב רחמנא לוקח וכו' אבל מוכר דאבודי קא מובד אימא לא, וקשיא לי עלה אי האי מוכר תגר הוא היכי קאמר דאובודי קא מוביד, ואי בעל הבית הא קי"ל דאין לו אונאה ואיכא לאדחוקי ולאוקמא בבעל הבית (בצרורי) [ובצדורייתא], מיהו הכא איכא לתרוצי דאע"ג דקרא לאו במטלטלין של בעל הבית מיירי, מדסמך רחמנא וכי תמכרו ממכר לשביעית, רמז לך הכתוב שאם נשא ונתן בפירות שביעית, לסוף מתמסכן ומוכר את מטלטליו.
[קידושין כ' ע"א] שנאמר לגר ולא לגר צדק כו'. וא"ת מי כתיב ונמכר לגר ותושב, לגר תושב כתיב, והיכי דריש מינה גר צדק וגר תושב, י"ל לעיל מינה כתיב וכי תשיג יד גר ותושב עמך, וכי כתיב בתר הכי ונמכר לגר תושב, ודאי לגר צדק נמכר תחלה ואחר כך לגר תושב.
[קידושין כ' ע"ב] היכא דעבד ליה תרתי ופש ליה ד' (ו)נתיב ליה ד' מכסף מקנתו. בין השביח בין הכסיף נתיב ליה דמי ארבע לפי כסף מקנתו, והיכא דעבד ליה ארבע נתיב ליה דמי תרתי, כפי דמים שיש לו עכשיו בין השביח בין הכסיף, וגזרת הכתוב היא, ואיכא דאמרי נתיב ליה ארבע מכסף מקנתו, כפשטיה דקרא, דאי פשו ליה שנים רבות או שנים מועטות, יהיב ליה לפי רוב השנים ולפי מיעוטן, וכי כתיב מכסף מקנתו לאו לענין השביח והכסיף כתיב, אלא לאשמועינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, ולא נהירא כלל דלמה לי לאשמועינן אם עוד רבות וגו' ואם מעט וגו' כיון דכתיב וחשב עם קונהו.
[קידושין כ' ע"ב] והא דתניא אם גאול יגאל מלמד שלוה וגואל לחצאין. קשיא ליה להראב"ד ז"ל מהא דתנן במסכת ערכין (כ"ה ע"א) אמר הריני נותן דבר זה שנה בשנה אין שומעין לו, אלא נותן כולו כאחד, וי"ל התם דלא מצי למימר הריני נותן סלע ופונדיון ותהא תבואה זו שלי דבעינן דמה שיגאל יגאל עד היובל, דכתיב (ויקרא כ"ז י"ח) וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת וגו', אבל אי אמר הריני נותן דמי חצי השנים הנותרות עד היובל, בהא דרשינן הכא דגואל לחצאין מואם גאול יגאל.
[קידושין כ' ע"ב] המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין כו'. הו"ל למבעי מיניה נמי אם לוה וגואל, או אינו לוה וגואל, דגבי שדה ודאי אינו לוה וגואל דכתיב ביה והשיגה ידו ונגאל, אלא בעא מיניה גאולת חצאין וה"ה לוה וגואל, תדע דרבנן ור' שמעון בלוה וגואל נמי פליגי.
[קידושין כ' ע"ב] או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא כו'. א"ת כי אבעיא ליה לעיל לרב הונא בר חיננא גופיה בעבד עברי אם נגאל לחצאין כו', מ"ש דקאמר או דילמא לקולא אמרי' כו', ולא קאמר או דילמא היכא דגלי גלי כי הא לישנא דנקט הכא, י"ל הכא אי אמרת נגאל לחצאין, אשתכח דלא גמירי כלל גזירה שוה דגאולתו גאולתו במוכר בית בבתי ערי חומה בהדי גאולתו דשדה אחוזה, ולהכי אמרינן [היכא] דלא גלי לא גלי, כלומר דלית לן במוכר בית בבתי ערי חומה גזירה שוה דגאולתו גאולתו ואשתכח דלא גלי הכא כלל, אבל גבי עבד עברי אפילו אי לא גמירי גזירה שוה לגאולת חצאין, גמרינן לה לענין השביח והכסיף גבי שדה אחוזה, ומש"ה לא שייך למימר והיכא דלא גלי לא גלי, כיון דמכל מקום איתא לגזירה שוה.
[קידושין כ"א ע"א] עבד עברי יוכיח. קשה לי כי פריך בבריתא מה לשדה אחוזה שכן הורע כוחו וגו', אמאי נקט בית בבתי ערי חומה יוכיח, ולא נקט עבד עברי יוכיח, כיון דסוף סוף לא סליק בדין קל וחומר אלא בהדי עבד עברי, ועוד נדרשיה לק"ו מעבד עברי לחודיה, ומה עבד עברי שיוצא בשש ויובל, אין נגאל לחצאין, מקדיש שדה אחוזה שאם הגיע יובל ולא נגאלה, חוזרת לכהנים ביובל, אינו דין שאין נגאל לחצאין, ולא מצית למפרך מידי, ותו קשיא לית[י] לן מהאי ק"ו דעבד עברי, מוכר בית בבתי ערי חומה שאין נגאל לחצאין, ואמאי איצטריך לקמן למימר כי כתיבא גאולתו אחצאין הוא דכתיבא, ותו קשיא אי כתיב נמי אם גאול [י]גאל היכי הוה מיתינא מקדיש מק"ו דשדה אחוזה, והא הוה ליה שדה אחוזה ועבד עברי שני כתובים הבאין כאחד, דלכתוב רחמנא עבד עברי דאין נגאל לחצאין, ולא בעינן שדה אחוזה, דמק"ו אתי, ומה עבד עברי שיפה כוחו לגאל בכל שעה, אין לוה ונגאל לחצאין, שדה אחוזה שהורע כחו לגאל מיד, לא כל שכן, וצ"ע.
[קידושין כ"א ע"א] המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל בקרובים וכו' א"ל אין נגאל. ומקדיש שדה אחוזה נמי נראה דנגאל בין בקרובים בין באחרים.
<h2>דף לא.</h2>
[קידושין כ' ע"ב] ממדרשו של ר' שמעון נשמע. והא דלא אמר ממילתיהו דרבנן למדנו שאין לוה וגואל כו', דתני חדא אין לוה וגואל כו' ומתרצינן הא ר' שמעון הא רבנן. י"ל משום דלא בפירוש קאמר ליה ר' שמעון, איצטריך ליה לרב ששת טפי לאשמועינן דממדרשו למדנו שלוה וגואל כו' מה טעם לפי כו', מיהו אי לאו דכתב רחמנא אם גאול יגאל, הוה אמינא דאין לוה גואל מק"ו כדתניא לקמן.
